top of page
  • תמונת הסופר/תטלי סגל

איזון בית עבודה: הָיֹה היה לפני 23 שנה...


על השאלה ששואלים אותי לפעמים "מה זה יום האישה בשבילך?", ועל השאלה "איך הגעת בכלל לניהול זמן?" יש אותה תשובה: איזון בית עבודה.

אירוע ורסאי - היה נקודת התפנית בחיי בעניין הזה שחיברה את הכול.

אמנם, תודה לאל, לא תפנית מהסוג שחוו נפגעי האירוע, שאני עוקבת בכאב אחרי חלקם עד היום, אלא ממש בעקיפין, וברמה הכי אישית: כאימא צעירה שהייתה גם מפקדת של אחד מצוותי החילוץ באותו לילה.

קריסת המבנה של אולם החתונות בחודש מאי 2001, היה ברמה הכי פרטית שלי, גם הטריגר לקריסת הניסיון הנואש והכושל שלי לאזן בין הבית לעבודה.


אני של 2001 - אישה בת 29. בצבא - אני רב-סרן בתפקיד מפקדת קורס קציני חילוץ בבית הספר לחילוץ והצלה של פיקוד העורף, ובבית - נשואה ליואב - שהיה עורך חדשות במעריב באותם ימים, אמא לנועה שהיא בת שנתיים וחצי ולמיכל שרק נולדה. 

שבועיים-שלושה לפני האירוע, אני חוזרת לצבא אחרי חופשת לידה מינימליסטית, והסגל מקבל את פניי בחום ובשלט המאולתר שאתם רואים כאן, ומזכירים לי כמה אני אוהבת אותם ואת מה שאני עושה בצבא:



אני נכנסת לעניינים בצבא בחזרה תיק-תק, ובבית - נעזרת, כמו אוויר לנשימה, בשושי ומוני (המטפלת ובעלה, שליוו אותי יד ביד 10 שנים בעזרה עם הבנות), זו תמונה של שני המלאכים האלה שניקרו בחיי, ביחד עם הבנות ממש מאותם ימים:



תזכרו את הנשמות הטהורות האלה, הם עוד ישובו בסיפור חיי כמי שיעשו לי "חילוץ והצלה" בכל פעם שאני מוקפצת במסגרת תפקידי לאירועים של חילוץ והצלה.

אבל האופוריה מתפוגגת מהר. אני ממשיכה להיאבק יום-יום, שעה-שעה, בקונפליקט הנצחי, וככל שאני צוללת בחזרה לשירות, אני מבינה כמה מורכב זה הולך להיות… לחזור לתפקיד שמתחיל במסדרי בוקר לצוערים ב-05:30 בבוקר ונגמר בישיבות סגל ב-23:00…כששתי בנות מחכות לי בבית, ואני תכל'ס… כמעט לא רואה אותן. רק ילדתי, מיכלי עדיין לא בת ארבעה חודשים, ואני מוצאת את עצמי ביותר זמן "שאיבה במחלבה" מאשר זמן פנים מול פנים עם התינוקת החדשה שלי בהנקה נורמלית.

אני נקרעת מכל הכיוונים, ומוצא - לא נראה באופק. 


ב-24 במאי, זה קרה: אסון ורסאי.

יום חמישי, השעה כמעט 11 בלילה.

הבנות כבר ישנות חזק, ואני מקבלת טלפון על האירוע הקשה שקרה בירושלים: הרצפה של רחבת הריקודים באולם החתונות בתלפיות נפערת ובולעת מאות מאורחי החתונה לתוך קריסת שרשרת של שלוש קומות.

נורא, נורא, נורא.

380 פצועים, 23 הרוגים.

אחד האירועים הקשים ביותר שחווינו במדינה.



"תגיעי עם הצוות שלך!".

אנחנו מוזנקים לאירוע, בין כוחות חילוץ רבים אחרים שהופעלו באותו ערב שחור. 

תיק הכוננות כבר מוכן מראש באוטו כמובן, אז נשאר לי רק לעלות על מדים - אני מוכנה תוך פחות מדקה, מתקשרת לוודא שכל הצוות שלי קיבלו את ההודעה, וברגע ששושי ומוני מתייצבים (כן, אותם שושי ומוני), אני חוטפת את קסדת החילוץ וטסה מרחובות לירושלים. ליטרלי - טסה… אני זוכרת שמחוג המהירות עבר את ה-200 קמ"ש, והייתי בטוחה שהרכב הצבאי המצ'וקמק שלי הולך להתפרק כל רגע ומשאיר אותי עם ההגה ביד רצה ברגל כמו הפלינסטונס. 


למען האמת, הכול התגמד ביחס למה שראיתי כשהגעתי. המציאות עולה על כל דמיון, בקטע רע. 



ברשותכם, לא ארחיב על האירוע עצמו כי הפוסט הוא על איזון בית עבודה, ופחות על האירוע, אבל אשמח להרחיב עליו בכל פורום אחר, מחילה. אז... על אף שהיו אלה יומיים בלתי נשכחים בחיי, אני מריצה את הסיפור קדימה, ומדלגת מחמישי בערב למוצאי שבת. 


אחרי כמעט 48 שעות ללא שינה, במראות לא קלים, עבודה פיזית קשה, ואתגרים מקצועיים לא פשוטים, אני חוזרת הביתה. 

החוויה של היומיים האחרונים גרמו לי לא לרצות דבר חוץ מלהגיע, לחבק את הבנות שלי, ולהגיד תודה על מה שיש לי. 


אני נכנסת הביתה, המתוקות האלה עוד מחכות לי, למרות שהיה כבר מאוחר, אני צונחת על הספה בסלון והן מתרפקות אליי, חיבוקים, נשיקות. מיכל עדיין לא יודעת לדבר מן הסתם, אבל נועה, שהתחילה לדבר מאוחר יחסית, הצליחה להרכיב כמה מילים למשפט ושאלה אותי בקולה המתוק ובמבטה המהוסס, את השאלה שתחלק את חיי ללפני ולאחרי:

"אמא, את אוהבת אותי?"

הילדה רק מתחילה לדבר, ומבין כל המילים הראשונות שהיא יכולה להגיד, היא שואלת בכנות עצובה "אמא, את אוהבת אותי…?"

 זה ריסק אותי לגמרי.

 כל המוחזקות והחוסן שהצטיינתי בהם באותם 48 שעות קשות, התפוררה לרסיסים מול השאלה של ילדה בת שלוש שלא בטוחה באמת אם אמא שלה אוהבת אותה.

 בפרספקטיבה אני יודעת כמובן שיש נטייה לילדים לשאול את השאלה הזאת, בעיקר כדי לקבל תשומת לב, ואולי חלק מכם (הקוראים/ות) לא יבין עד הסוף מה הסיפור. "כולה" שאלה של ילדה שמתרפקת על אמא שלה אחרי יומיים שלא ראתה אותה, אבל תאמינו לי: זה לא היה המקרה. לפחות לא ככה חוויתי את הרגע.

כל אותן שלוש שנים מהיום שנועה נולדה ועד הרגע הזה, עם ההיעדרות מהבית, והקושי המפלח שלי לחלק את עצמי בין העולמות, התנפצו לי בפרצוף בדמות ארבע מילים שלחשה לעברי: "אמא, את אוהבת אותי?".


לא הצלחתי להירדם כל אותו לילה.


בבוקר נכנסתי  ללשכתו של מפקד בית הספר, וביקשתי את ברכת הדרך שלו לבקשתי לסיים את התפקיד. ביקשתי לעבור לתפקיד מטה רגוע לזמן מה, כדי שאוכל לחשב מסלול מחדש, לבדוק אם באמת השירות הצבאי שאני כל כך אוהבת הוא הדבר הנכון עבורי בהרכב המשפחתי החדש. 

עם סיום מחזור הקורס עליו פיקדתי באותם ימים, ואחרי חפיפה קצרה, עברתי לתפקיד שאפשר לי שעות עבודה קצת יותר נורמליות, ובעיקר הרבה חשיבה.


וכאן נכנס ניהול זמן לתמונה.


אני ממש זוכרת את הרגע הזה שחשבתי לעצמי: זה לא יכול להיות! זה לא יתכן שאנחנו - נשים עצמאיות, אינטליגנטיות, חרוצות, ערכיות, מסורות, שאפתניות... צריכות לבחור: או להיות אמא טובה או להיות קצינה טובה/לפתח קריירה.

לא הייתי מוכנה לקבל את זה ש"או-או" זו האופציה היחידה.

אני אפצח את זה, אמרתי לעצמי, אני אמצא את הדרך לגם וגם! גם להיות אמא טובה וגם להתפתח בקריירה.

והתחלתי לעבוד בזה.


עלה בדעתי שאולי על ידי ניהול זמן טוב יותר, אוכל לווסת טוב יותר בין הדרישות של הבית ושל העבודה, והתחלתי לצלול לתוך עולמות ניהול הזמן.

קראתי כל ספר אפשרי שהיה בזמנו בשוק (לא היו יותר מידי אפשרויות בזמנו, בעיקר סטיבן קובי ודיוויד אלן). בנוסף, אספתי מחקרים בתחום וחיפשתי הרצאות וקורסים - התנסיתי מכל הבא ליד. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני אוטודידקטית מאוד שיטתית... הייתי קוראת משהו, מסכמת אותו, עושה עם עצמי עיבוד מה תכל'ס אני לוקחת מזה... המרחק אצלי מהראש לעשייה קצר מאוד... בדקתי הכול ביישום על עצמי. וכך לאט לאט אני מוצאת את עצמי אחרי שנה, במציאות אחרת לגמרי מזו שבה אני קודם. בתהליך למידה אדוק, שלוקח את כל הספגטי שנדבק לקיר, והופכת אותו לצורת חיים - הרגל אחרי הרגל... זורקת את כל מה שכתוב בספרים אבל לא נתפס, ומאמצת את כל מה שכן משפר את המצב... וזה הגיע:

מצד אחד, אני מרגישה רגועה. מרגישה מחוברת יותר לבית. מתחילה להיות מעורבת יותר ביום-יום של הבנות, ומפיקה הצגות בגנים...

ומצד שני, ההספק שלי מטורף, אני מרימה כמה פרויקטים שהפכו נכסי צאן ברזל בפיקוד העורף, ואפילו מועמדת לקידום.

גם האנשים מסביבי מיד הבחינו בהבדל (חלקם עוד אפילו לפניי), ושיקפו לי באמירות כמו: "וואו איך את עושה את זה?! מצד אחד, את עושה משימות של שבוע ביומיים ומצד שני את כל כך רגועה... איך???"

התגבשה בי ההכרה בעוצמת התהליך שעברתי, בעוצמה של ניהול זמן -  ראיתי כמה זה יעיל וראיתי כמה זה מרגיע. הרגשתי הרבה יותר טוב, בכל תפקידי החיים.



הדברים בבית התחילו להסתדר, ובמקביל, בגיל 31 (מאוד צעירה יחסית) כבר קודמתי לדרגת סגן אלוף. הייתי מאוד מרוצה מהקריירה שלי. עד מהרה אנשים התחילו לבקש שאתן הרצאות על "השיטה שלי לניהול זמן"... התחלתי להדריך בהתחלה בקורסים של ראשי-מדורים בתוך פיקוד העורף, ולאחר מכן התחילו להזמין אותי מיחידות אחרות בצבא. עשיתי את ההדרכות האלה ללא שום קשר לתפקידים הרסמיים שלי, כמובן, זה היה אקסטרה, לנשמה. איכשהו השם שלי התגלגל כמרצה לניהול זמן בצה"ל הגדול והייתי מסתובבת מחיל לחיל ומרצה על ניהול זמן.

עשר שנים לאחר מכן כשהגעתי לתפקיד מפקדת צוות במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) - בהכשרה של סגני-אלופים בצה"ל, שילבתי גם שם את הסדנה שלי לניהול זמן, שבמצטבר עברו דרכה מאות רבות של מפקדים, מחזור אחרי מחזור. הרגשתי שאני ממש מצליחה להשפיע על החיים של אנשים, גם בבית וגם בעבודה. שאני מצליחה לגעת. להקל. הפידבקים המדהימים שהייתי מקבלת כשהייתי נפגשת עם קצינים לפעמים שנים אחרי שהם עברו את ההדרכה, תיחזקו את המוטיבציה שלי להמשיך ולעשות זאת חודש אחרי חודש במשך 15 שנה בתוך הצבא.



גיליתי שאפשר... אפשר לחיות יותר טוב, אפשר להגיע יותר למה שחשוב לנו, אפשר להיות יותר רגועים.

הבנתי שיש הרבה כלים של ניהול זמן שהם לגמרי למידים, שאפשר להעביר אותם הלאה, ולעזור לאנשים אחרים - גם הם - איך לחיות את החיים שהם רוצים לחיות.

זה היה ברור לי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, ואכן... ברגע שפרשתי מצה"ל הקמתי את "בו בזמן" ומכאן היתר היסטוריה.

עוצמת השיעור הזה הייתה הבסיס להתפתחות של "בו בזמן" לחברה עם 25 מנחים לניהול זמן.

זה היה המצפן שלי גם כשיצאתי ללימודי תואר שני נוסף - הפעם בנושא הרבה יותר ספציפי ומדויק: תואר שני באיזון בית עבודה. ובכלל... להמשך למידה אקדמית בנושא, כי הבנתי שאם אני רוצה לעשות פריצת דרך משמעותית בעולם הרחב, בנושא ניהול זמן ואיזון בית עבודה, אני חייבת להתפתח גם באקדמיה ולתקף את השיטה שלי בפריצות דרך מחקריות. 

בו בזמן היא לא שיטה לניהול זמן, אלא למעשה שיטה לתפירת חליפה אישית לניהול זמן. עם השנים הבנתי שמה שעובד לי - מתאים לי, ולא בהכרח לאחרים, ולכן הפוקוס שלי עבר לניתוח שונות בין אנשים ולפיתוח הרעיון של "ניהול זמן בהתאמה אישית". עם השנים הגדרתי מחדש את תכולת המושג "ניהול זמן בעולם העבודה החדש" ככזה שעושה פרסנוליזציה לפי פרמטרים שונים שמבחינים בינינו, בני האדם.

כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד, והתמהיל המיוחד של מי ומה שאנחנו, מחייב דיוק גם בסיסטם שלנו לניהול הזמן.

לא משנה כמה הרצאות נשמע וכמה ספרים נקרא, אם זה לא מתאים באמת למי שאנחנו - זה לא יתפוס. ולשם אני נכנסת.


ומה הלאה?

עם כל החבילה הזאת הגענו עד כה לחמישים אלף מודרכים, ביותר מ-400 ארגונים, והיד עוד נטויה. 

אנחנו מאמינים בעוצמה ובאימפקט של מה שיש לנו לתת, ויום אחד אנחנו נכבוש את העולם בעזרה לאנשים לחיות טוב יותר.

לאט לאט.. אנחנו כאן כדי להישאר. תעקבו ;)


אני אסגור את הסיפור שלי בכך שאגיד שזה לא שאין אתגרים, זה לא שאין פיקים קשים, זה לא שאין טעויות, החיים קשוחים. יש עליות ומורדות לאורך כל הדרך, לפעמים במשפחה ולפעמים בקריירה. יתרה מזאת: תמיד יהיה מי שירצה מאיתנו יותר, גם אנחנו מעצמנו וגם הילדים שלנו, בן/בת הזוג שלנו, המנהלים שלנו, העובדים, הלקוחות... הם תמיד ירצו יותר זמן מאיתנו ואנחנו מעצמנו... אבל… ופה בא אבל גדול, בשורה התחתונה: נקודת האיזון היא בהרגשה שלנו. החוכמה היא להגיע למקום שאנחנו חווים איזון. ואני חושבת שאני שם בשנים האחרונות. אני מרגישה שגם המצפן שלי (מה שאני עושה) וגם המצפון (מה שאני מרגישה) מכויילים על המקום הנכון. 

מצאתי את המקום שלי. 

אני חיה את השליחות שלי מחוברת אליה בכל נים בגופי ובנפשי. 

ניהול זמן בשבילי זה לא רק מקום עבודה, או מקור פרנסה, או טכניקות פעולה, או כלי ניהול עצמי... לא. ניהול זמן בשבילי היה בתחילת הדרך לא פחות מגלגל הצלה, והיום הוא התחביב, הרוח, והשליחות שאני נהנית בכל רגע בה, בכל רמה אפשרית.


אני מודה לכם מאוד על שהקדשתם מזמנכם להיות איתי בסיפור שלי,

ומאחלת לכם, ולבני משפחתי האהובים, יום משפחה שמח.




💚💚💚

 _______________________________________________________



על הכותבת

טלי סגל, מנכ"לית, בעלים ומרצה בכירה ב"בו בזמן" - המקפצה לניהול זמן בעולם העבודה החדש.

באה לעשות לכם סדר במשימות ובראש - לבחור נכון, להספיק יותר ולהרגיש טוב.

בו בזמן היא לא רק שיטה לניהול זמן, אלא שיטה לתפירת חליפה אישית לניהול זמן עבור המשתתפים.

בא לכם לפגוש אותנו ולקבל מכל הטוב הזה שיש לנו לתת לכם?



לקהל הרחב (לפרטיים+מארגונים):

לגרסת העמוקה - לפצח את נושא ניהול הזמן שלכם לאחת ולתמיד, ולבסס הרגלי ניהול זמן שיקדמו אתכם בכל תחום בחיים, קורס מאסטר לניהול זמן - התוכנית הכי יסודית ואפקטיבית שקיימת כיום בארץ.

 

לגרסה הקלילה - שלושה קורסים דיגיטליים (סה"כ 10 שעות לימוד) - ראו בחנות שלנו דיגיטלי עם טלי.


לארגונים:

הציצו בתפריט הסדנאות שלנו לארגונים. ובואו נשב יחד על תכנון 2024, הכנו לכם מטעמים.

 אפשר לבחור סדנה על מיומנות ספציפית או להרכיב קורס לניהול זמן, לעובדים ולמנהלים, עם יכולת להתאים את התכנים לארגון, לקבוצה, לתחום המקצועי ולדרג.


ספציפית לחודש הקרוב - נשמח להגיע עם סדנת "גם וגם וגם" על איזון בית עבודה - מלאה בכלים מעשיים ויקרי ערך!


להזמנת הרצאות וסדנאות לארגונים או לקבלת הצעת מחיר:

כתבו לנו בדוא"ל: talisegal@bobazman.com 

או בטלפון: טלי - 052-9276510, עדי - 054-8142600

 

היכנסו להתרשם וללמוד גם באתר האינטרנט שלנו בתוכו תוכלו לקרוא גם המלצות של משתתפי ההדרכות של בו בזמן.



ואם אתם עדיין לא חלק מקהילת ניהול הזמן שלנו – מוזמנים להצטרף אלינו בפייסבוק "להספיק יותר ובנחת", או לקהילת הואטסאפ של בו בזמן.  אז קדימה!


כרגיל.. מאחלת לכם "לבחור נכון, להספיק יותר, להרגיש טוב" :)



364 צפיות
Recent Posts
Archive
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
bottom of page